פגיעות חום

פגיעות האופייניות למאמץ גופני באקלים חם

בחור צעיר (מטייל או חייל) התמוטט במהלך טיול או מסע רגלי ביום חם. הוא מחוסר הכרה, נשימתו כבדה, פניו סמוקות, וחבריו מספרים בהתרגשות שבדקות שקדמו להתמוטטותו היה מבולבל מאוד והתלונן על כאב ראש ועל סחרחורת.

זהו תיאור מובהק של נפגע הסובל ממכת חום. מכת חום נחשבת לפגיעה קשה ומסוכנת, העלולה להסתיים במוות בהעדר טיפול מתאים ומיידי. עם זאת, אפשר למנוע אותה. לפיכך חשוב מאוד להכיר את המנגנון המביא לידי התפתחות של מכת חום ואת דרכי המניעה של פגיעה זו. במקרים רבים קודם למכת החום תהליך של התייבשות. זוהי פגיעה הנגרמת עקב איבוד כמות נוזלים רבה, בעיקר בהזעה שאינה מפוצה בכמויות שתייה נאותות, והיא עלולה לזרז את התפתחותה של מכת החום.

יש להבהיר טעות שכיחה בקשר למושגים התייבשות ומכת חום: בתנאי חום ומאמץ קשה עלול הנפגע ללקות במהירות במכת חום, גם אם הוא שותה בלי הרף ואינו סובל כלל מהתייבשות.

מאזן החום בגוף

כדי שגוף האדם יפעל באופן תקין, חייבת הטמפרטורה שלו להישמר בטווח צר של כשתי מעלות: בין 36.5 ל-38.5 מעלות. סטייה של שתי מעלות לכל כיוון עלולה לגרום הפרעה חמורה בתפקוד הגוף, ובסטייה גדולה יותר יש סכנת מוות מיידית. טמפרטורת הגוף תלויה במאזן שבין כמות החום הנוצרת בגוף ונקלטת מן הסביבה החיצונית ובין כמות החום הנפלטת מן הגוף.

אבותינו שבנו את הפירמידה ודאי הסתגלו לחום הכבד של המדבר

החום נוצר בגוף בקביעות מעצם הפעילות הנורמלית של תאיו (חום מטבולי). החום שמייצר הגוף במצב מנוחה הוא מינימלי, ואילו במצב של מאמץ תהליכי חילוף החומרים נמרצים יותר, וייצור החום מוגבר פי כמה. בשעת מאמץ גופני קשה הגוף מסוגל ליצור חום מטבולי פי עשרה מכפי הרגלו. כמות החום הזאת היא הגורם המכריע בעליית הטמפרטורה של הגוף.

הסביבה החיצונית היא מקור נוסף לחום הגוף. כששוהים בחוץ ביום חם, הגוף קולט חום רב, וטמפרטורת הגוף של אדם החשוף לשמש הקופחת על שפת הים עלולה לעלות בכשתי מעלות לשעה.

הגוף פולט את החום בשני מנגנונים: הרחבת כלי הדם ההיקפיים וההזעה. התגובה הראשונה של הגוף כשעולה חומו היא הרחבה של כלי הדם ההיקפיים. כך גוברת זרימת הדם אל פני שטח העור (העור ייראה סמוק מהרגיל), והחום יכול להיפלט אל הסביבה החיצונית בדרך של קרינה. אלא שהמנגנון הזה יכול לפעול רק כאשר טמפרטורת הסביבה נמוכה מטמפרטורת הגוף. כאשר טמפרטורת הסביבה גבוהה מטמפרטורת העור, כלי הדם המורחבים רק מגדילים את כמות החום המוסע לתוך הגוף מהסביבה - וטמפרטורת הגוף עולה עוד יותר.

המנגנון העיקרי שהגוף פולט בעזרתו חום הוא תהליך אידוי הזיעה. בשלב הראשון הזיעה מופרשת על פני העור (תהליך פיסיולוגי), ובשלב הבא היא מתאדה מתוך ניצול חום הגוף (תהליך פיסיקלי). כדי שתהליך ההזעה ימלא את תפקידו - הורדת טמפרטורת הגוף - לא די בהפרשת הזיעה על פני העור, ועליה גם להתאדות. אידוי הזיעה הוא התהליך היעיל ביותר להורדת טמפרטורת הגוף. אדם יתחיל להזיע כאשר תעלה טמפרטורת גופו מעל ערך מסוים. קצב ההזעה נקבע אפוא לפי יכולת הסביבה לקלוט את אגלי המים המתאדים. ביום חם אדם מפריש בממוצע עד כ- 1.5 ליטר זיעה לשעה, וספורטאי מפריש אף כמות גדולה מזו. ומכאן שאדם המצוי בסביבה חמה עלול לאבד כמויות גדולות של נוזלים במהירות ולהגיע למצב של התייבשות, אם לא ישלים את כמות המים שאיבד בזיעה.

תנאי האקלים ואידוי הזיעה

כאמור, אין די בהפרשת זיעה לקרר את הגוף, ולשם כך עליה גם להתאדות. אידוי הזיעה תלוי בשני גורמים סביבתיים עיקריים: בלחות האוויר וברוח. ככל שהאוויר לח יותר, קצב ההתאדות איטי יותר. בסביבה לחה מאוד הזיעה ניגרת על פני העור במקום להתאדות, ואינה מועילה כלל להורדת הטמפרטורה. הרוח, לעומת זאת, מזרזת את קצב אידוי הזיעה ומשפרת את יכולת הסביבה לקלוט את חום הגוף. חשוב לזכור כי גם סוג הבגדים שלובשים משפיע על קצב אידוי הזיעה מהגוף. בגדים כבדים או אטומים עלולים להפריע לתהליך.

שיטה נוספת להתגונן מפני קרינת שמש ישירה

עומס החום אינו אלא ההשפעה הפיסיולוגית של האקלים על האדם. מידת עומס החום נמצאת ביחס ישר לטמפרטורה וללחות, וכן מובאת בחשבון גם מהירות הרוח.

כשמתכננים פעילות גופנית, חובה להתחשב בתחזית מזג האוויר - ובה גם עומס החום הצפוי באזורי הארץ למיניהם (ראו מפת אזורי אקלים). בתכנון הפעילות ייכללו שעות הפעילות, הפסקות למנוחה וכמות המים שיש לשתות לפי עומס החום. בעומס חום כבד אין לתכנן פעילות גופנית מאומצת, שכן התנאים הסביבתיים הצפויים מעודדים התפתחות של מכת חום.

אקלום הוא תהליך ההסתגלות הפיסיולוגית של מערכות הגוף לתנאי האקלים של הסביבה שהאדם חי ועובד בה. אנשים שאינם מורגלים בתנאי אקלים חם זקוקים לכמה ימים עד כמה שבועות כדי להסתגל אליהם. בחלוף תקופת ההסתגלות עולה יכולתם לתפקד בתנאי חום ואף לעשות פעילות מאומצת. במהלך התקופה הזאת משתפר תפקודו של מנגנון ההזעה שלהם, מערכת ייצור החום העצמי מחילוף החומרים בגוף מצמצמת את פעילותה ונפח הדם עולה (כך זורם דם רב יותר לכלי הדם ההיקפיים בעור, וקצב פליטת החום אל הסביבה עולה).

התייבשות

כשאדם מאבד נוזלים בכמות ניכרת בלא להחזירם בשתייה, הוא מתייבש (Dehydration). התייבשות קלה נגרמת כאשר מאבדים נוזלים בשיעור של עד 5% ממשקל הגוף (2-3 ליטרים). ההתייבשות תתבטא בצמא, בסומק של העור, בבחילה ובדופק מהיר. הנפגע יהיה שרוי באי-שקט, יגיב בעצבנות ותפקודו הכללי ירד.

התייבשות בינונית חלה כאשר הנפגע מאבד נוזלים בשיעור שבין 5% ל-10% ממשקל גופו (4-7 ליטרים). היא ניכרת בסחרחורת, בכאב ראש, בבחילה ובהקאה, בקוצר נשימה, ביובש קשה בפה ובחוסר רוק, בחולשה קשה ובחוסר יכולת לנוע. עורו של נפגע כזה יהיה קר וחיוור, והדופק שלו יהיה מהיר. יש לבדוק את גמישות העור, התלויה בכמות המים הנמצאת בעור: צובטים קלות את עור המצח או את העור שמעל עצם החזה. כרגיל חוזר העור למצבו הקודם מיד עם ההרפיה, ואולם במצב של התייבשות יישאר העור מקומט במשך זמן-מה בטרם יחזור למצבו המתוח.

התייבשות קשה היא מצב של איבוד נוזלים בשיעור העולה על 11% ממשקל גוף הנפגע (כ-7ליטרים). היא מתבטאת בהפרעות קשות בהכרה - ובהן הזיות והפרעות בראייה ובשמיעה - וכן בהלם תת-נפחי. אחר כך מתפתחים הסימנים הקליניים החמורים של מכת חום. יש לזכור שהתייבשות עלולה לנבוע לא רק מהזעה רבה אלא גם מאיבוד נוזלים בגלל שלשול ממושך או הקאה ממושכת.

הטיפול בהתייבשות

הטיפול היעיל ביותר בהתייבשות הוא מניעתה: יש לשתות כמויות מספיקות של נוזלים. אם מופיעים סימני התייבשות, יש להפסיק את הפעילות הגופנית, למדוד טמפרטורה רקטלית ובכל מקרה להעביר את הנפגע למקום מוצל וקר.

הטיפול העיקרי בהתייבשות הוא החזרת נוזלים. לנפגע המגלה סימני התייבשות קלים אפשר לתת לשתות, אך אם הוא נראה מבולבל או סובל מסחרחורת ובחילה יש לערות לו נוזלים. את ליטר הנוזלים הראשון יש להזליף במהירות, כשהווסת פתוח לגמרי, וכך יקבל הנפגע ליטר אחד בתוך 15-20 דקות. אם ההתייבשות קשה יותר, יש להחדיר צנתרים לשני ורידים ולערות את הנוזלים במהירות רבה - ובתוך כך להתחיל בפינוי לבית החולים (לא לשכוח את הדיווח). בזמן עירוי הנוזלים מודדים את קצב הדופק ואת לחץ הדם. אם חלה ירידה בקצב הדופק ועלייה בלחץ הדם, אפשר להאט את קצב העירוי.

מניעת ההתייבשות

מנגנון ההגנה של הגוף כנגד ההתייבשות הוא תחושת הצימאון, ואולם התברר שאין המנגנון יעיל דיו. אדם עלול להתייבש "מרצונו", גם כאשר עומדים לרשותו די מים לשתייה. כמויות המים המרוות את הצימאון קטנות בהרבה מאלה החסרות בגוף. בשעת פעילות גופנית מאומצת יש לנקוט אפוא אמצעים שיעודדו שתייה, גם אם האדם המתאמץ עצמו אינו חש צמא:

1. יש לקבוע מלכתחילה הפסקות לשתייה בשעת הפעילות. בתנאי האקלים בארץ יש לשתות בתקופת הקיץ כליטר לשעה בשעת הפעילות.

2. מאחר שבעת הפעילות המאומצת עצמה אי אפשר לשתות כמויות גדולות, יש לחלק את הכמות הנדרשת לכמויות קטנות: מומלץ לשתות 300-500 מ"ל כל 20-30 דקות.

3. שתייה קרירה (16-18 מעלות) עדיפה משתייה חמה.

4. כדי לגרות את מרכז הצמא מומלץ להמתיק את השתייה. הוכח שמשקה ממותק שותים בכמות גדולה יותר ממים.

5. אין לשתות משקאות מוגזים או אלכוהוליים. משקה מוגז גורם תחושה מטעה של רוויה.

משקאות אלכוהוליים אינם יכולים לספק את הנוזלים החסרים, משום שמקצתם (בירה, למשל) משתנים (למשקאות אלכוהוליים השפעות שליליות נוספות, שלא כאן המקום לפרטן).

מכת חום

הטמפרטורה בסביבה החיצונית גבוהה והגוף מייצר חום רב בשל מאמץ גופני (הסתערות על גבעה או ניסור עצים). מגיע הרגע שאי אפשר להיפטר מעודף החום במנגנונים הרגילים - ולמרות שתייה מרובה חום הגוף עולה לערך קריטי של40.6 מעלות. מצב שכזה מסוכן ביותר, ואם לא יטופל הנפגע במהירות וביעילות - ימות.

במקרים רבים ניכרת מכת חום (Heat Stroke) באיבוד הכרה פתאומי, בלא כל אזהרה ובלא כל סימן מקדים. לעתים יופיעו סימנים מוקדמים - ורובם הפרעות במערכת העצבים המרכזית: חולשה, כאב ראש, סחרחורת, הפרעה בדיבור, הפרעה בשיווי המשקל וכן בלבול, הזיות וערפול ההכרה. נוסף על כך עלול הנפגע לפתח פרכוסים ואי-שליטה על הסוגרים. לעתים מופיע דימום מהאף (Epistaxis). אם איבד הנפגע נוזלים והוא סובל מהתייבשות, נוסף על מכת החום, יופיעו גם סימנים של הלם תת-נפחי.

הטיפול במכת חום

יש למדוד את חום גופו של הנפגע בפי הטבעת. הטמפרטורה הרקטלית מדויקת יותר: אין לתת מדחום בפי הנפגע, וטמפרטורת העור אינה מהימנה במקרה זה. אם אי אפשר למדוד את חומו, יש להסתמך על ההערכה הקלינית. אם נטעה, לא נורא - יש לפעול כאילו מדובר במכת חום. ממילא האבחנה אינה מבוססת אך ורק על חום הגוף. בינתיים התחילו בכמה פעולות חירום:

1. דרכי האוויר - בראש הדאגות. אובדן הכרה והקאה עלולים להביא לידי דום נשימה ומוות.

2. קירור מיידי של הנפגע: הפשטה מבגדיו, התזת מי ברז והשבת רוח על גופו. שימו לב: עדיף להשתמש במי ברז רגילים ולא במים קרים, שכן מים קרים עלולים לכווץ את כלי הדם שבעור ובתוך כך לצמצם את כמות החום הנפלטת מהעור.

3. החדרת צנתר לווריד ועירוי נוזלים.

4. מעקב רצוף אחר הסימנים החיוניים ופינוי הנפגע בדחיפות למתקן רפואי.

5. אם הנפגע סובל מפרכוסים, יש לפנותו בדחיפות עליונה, מתוך השגחה על דרכי האוויר הפתוחות ותוך קירור נמרץ. הרופא יפסיק את הפרכוסים בהזרקת תרופות לווריד (וליום).

סיכום: מכת חום והתייבשות

כל אדם המתמוטט בתוך פעילות גופנית חשוד כנפגע במכת חום, אלא אם כן הוכחה סיבה אחרת להתמוטטות.

הטיפול במכת חום ובהתייבשות

1. שמירה על דרכי אוויר פתוחות.

2. מדידת טמפרטורה רקטלית, קצב לב ולחץ דם.

3. קירור הנפגע בהתזת מי ברז ובהשבת רוח על גופו (העבירו אותו למקום מוצל וקריר).

4. עירוי נוזלים לווריד.

5. פינוי דחוף, תוך מעקב אחר הסימנים החיוניים.

מניעת מכת חום והתייבשות

1. יש להימנע ממאמץ פיסי קשה בתנאי עומס חום קשים.

2. יש ללבוש בגדים מתאימים לתנאי האקלים ולאופי הפעילות, להקפיד על כיסוי ראש ולהימנע מלבישת בגדים כבדים או אטומים, העלולים לחבל בתהליך אידוי הזיעה ושחרור החום מהגוף.

3. קבוצה המתחילה להתאמן באזור חם, שהיא אינה מורגלת באקלימו - את דרגת המאמצים הפיסיים שלה יש להעלות טיפין-טיפין, במהלך 3-4 שבועות, וזאת כדי להקל עליה את תהליך האקלום.

4. יש להקפיד על שתייה מספקת ועל מנוחה במקום מוצל וקריר.

5. יש להגביר את המודעות לסימנים המבשרים מכת חום: התנהגות בלתי רציונלית, בחילה, סחרחורת, חולשה, התעלפויות ונשימה מהירה מאוד.

6. אם לקה אחד המתאמנים או המטיילים במכת חום, יש לבדוק אם לא לקו בה גם מתאמנים אחרים. אם אכן נפגעו כמה מתאמנים במכת חום, חובה להפסיק את האימון, להורות על מנוחה באזור מוצל וקריר ולהקפיד על שתייה מספקת של כל המתאמנים.

7. יש לוודא שחיילים או מטיילים חולים (או שאינם כשירים דיים) לא יתאמצו בתנאי עומס חום קשים.

---

תוכן עניינים