פתיחת דרכי האוויר מבוא בועיות הריאה, המקום שבו הגזים מתחלפים: הבועית מוקפת בדופן דקה שזורם בה דם, ובתוך הבועית יש חלל מלא אוויר בלי נשימה אין חיים. בכל פעולת נשימה האוויר והחמצן שבו עושים את דרכם אל החלקים הפנימיים של הריאה דרך דרכי האוויר העליונות - האף, הפה והגרון - ואחר כך דרך הקנה אל תוך הריאה. בתוך הריאה הגזים מתחלפים: החמצן נספג אל כלי הדם העוברים בריאה ופחמן דו-חמצני נפלט אל חלל הריאה, ומשם דרך דרכי האוויר העליונות החוצה, אל האוויר האופף אותנו. אם הנשימה נפסקת למשך זמן העולה על כמה דקות, ייגרם נזק מוחי שאין לו תקנה, ולכן חשוב למהר ולהחיש עזרה בדחיפות למי שנמצא במצב כזה. אי אפשר להעביר אדם שאינו נושם כראוי אל בית החולים: יש לקרוא לעזרה רק לאחר שננקטו הפעולות ההכרחיות. זכרו את ראשי התיבות באנגלית המעידים על סדר הפעולות: A דרכי האוויר (Airways) B נשימה (Breathing) C מחזור הדם (Circulation) דרכי אוויר נסו לענות תחילה על השאלות הבאות: מהו קצב הנשימה שלכם, עכשיו ובמנוחה? מהו נפח האוויר החודר עתה לבית החזה ולריאות? נשמו נשימה עמוקה, החדירו אוויר לריאה ככל שתוכלו. יפה! כמה ליטר אוויר העברתם? האם אתם מתאמצים בעת הנשימה? בדרך כלל איננו שמים לב לתהליך הנשימה, משום שהוא פעולה אוטומטית המתבצעת בפיקוחה של מערכת העצבים האוטונומית. אף על פי שאנחנו יכולים, אם אנחנו רוצים, להגדיל את נפח האוויר שאנו מכניסים לריאה או להגביר את קצב הנשימה, אין אנו יכולים להפסיק לנשום מרצוננו. את הנשימה מפעילה אפוא מערכת העצבים המרכזית, ומכאן שאיבוד הכרה או כל פגיעה נרחבת במוח עלולים להביא לידי הפסקת הנשימה. קצב נשימה רגיל של אדם מבוגר הוא 12-16 נשימות לדקה. בפרק זמן של שנייה עד שתי שניות אנו מחדירים לריאות כ- 500-600 מ"ל של אוויר. לאחר זמן קצר יוצא האוויר החוצה בתהליך הנשיפה. שאיפה עמוקה מקסימלית כמו זו ששאפתם כרגע יכולה להחדיר לריאה נפח של שלושה עד ארבעה ליטרים של אוויר. האוויר עובר בדרכו דרך הפה והאף אל חלל הנמצא מאחורי האף והשפתיים, וממשיך אל הגרון. מן הגרון הוא עובר דרך מכסה הגרון, חולף על פני מיתרי הקול ומובל בצינור עגול אל תוך מעמקי הריאה, ושם מתחלפים הגזים. הדרך שבין השפתיים לריאות נקראת דרכי האוויר העליונות, ועליה להיות פתוחה בכל עת. הדרך הזו משותפת גם לאוויר, החיוני לנו כל כך, וגם למזון שאנו מחדירים לקיבה. מנגנון הגנה מיוחד מונע ערבוב בלתי רצוי בין השניים: המזון מנותב לקיבה והאוויר - לריאה. אם הכול תקין, האוויר נכנס לריאה בשקט ובקצב אחיד, ואין התהליך כרוך בשום מאמץ. אבל אם מסיבות כלשהן הלשון חוסמת את מעבר האוויר, או אם גוף זר (גוש מזון, קיא, דם) חוסם את מעבר האוויר, מיד נבחין בסימנים מאפיינים. הנחירה אינה אלא מצב של חסימה חלקית בדרכי האוויר העליונות: השרירים האוחזים את הלסת התחתונה ואת הלשון מתרפים בשל שינה עמוקה, והלשון והלסת צונחים וחוסמים את דרכי האוויר העליונות. האוויר נאלץ עתה לצאת ולהיכנס דרך פתח צר יותר, ונשמעת השריקה האופיינית לחסימה. אבחון החסימה בדרכי האוויר הוא השלב הראשון והחשוב בכל פעולה דחופה להצלת חיים, ואפשר שלאחר פתיחת דרכי האוויר של הנפגע הוא לא יזדקק לעזרה נוספת. מן הבדיקה הראשונית יתברר מיד כי מדובר בבעיה של חסימה בדרכי האוויר: הנפגע מתאמץ לבצע תנועות נשימה, הן מלוות בקולות חרחור ניכרים, הוא אינו מסוגל לדבר, צבעו כחלחל. לאחר האבחון יש להתחיל לפתוח את דרכי האוויר של הנפגע. מאחר שמדובר במצב של טראומה, יש חשש לפגיעה בעמוד השדרה הצווארי של הנפגע, ולפיכך נפתח את דרכי האוויר בפעולות שלא יגרמו לתזוזה של עמוד השדרה הצווארי. הפעולות פשוטות בתכלית - אך מצילות חיים. יש לשים לב אם הוטב מצבו של הנפגע, ולא - לעבור לשלב הבא, שלב ההנשמה. סימני מצוקה נשימתית קולות ורעשים בעת שאיפת האוויר ובעת נשיפתו סימני מאמץ בנשימה: הנחיריים נעים בעת נסיון לשאוף אויר בית החזה אינו מתרומם במשך מאמצי הנשימה הבטן עולה ויורדת בקצב מהיר אוויר אינו נכנס ואינו יוצא, לא מן הפה ולא מן האף הנפגע מכחיל (בעיקר סביב השפתיים) הנפגע אינו מסוגל להוציא הגה מפיו א. הרמת הסנטר (Chin Lift): שימו את אצבעות היד האחת מתחת ללסת התחתונה של הנפגע והביאו אותה קדימה ולמעלה. כעת שפתו התחתונה של הנפגע נמצאת מעל שפתו העליונה, כמו שפתיו של קוף גדול. בעזרת האגודל לחצו מעט על השפה התחתונה כדי לפתוח את הפה. אפשר גם להניח את האגודל מאחורי השיניים החותכות התחתונות (מחוץ לפה, כמובן) וכך להרים את הלסת. זכרו, מדובר בטראומה, ולכן אסור באיסור חמור להטות את צווארו של הנפגע לאחור (אלא אם כן אין שום חשש לפגיעה בעמוד השדרה הצווארי). ב. דחיפת הלסת (Jaw Thrust): דחיפת הלסת: הלסת מורמת והלשון עימה. דרכי האוויר נפתחות מכיוון שהלסת היא שצנחה ומשכה עמה מטה את הלשון החוסמת את דרכי הנשימה, הביאי את הלסת קדימה ולמעלה, וכך ייפתחו דרכי האוויר. ממש מאחורי תנוך האוזן נמצא שקע קטן, שהוא מקום המפרק של הלסת התחתונה ושל הגולגולת. במקום הזה אפשר לעגן את האגודלים ולדחוף את הלסת התחתונה למעלה וקדימה - השפתיים התחתונות ישתרבבו ויעלו על השפה העליונה. אם חסימת דרכי האוויר מקורה אכן בצניחת הלשון, ייפתחו דרכי האוויר עם הרמת הסנטר ועם דחיפת הלסת של הנפגע, והפעולה תציל את חייו. שימו לב עתה: האם נשימתו של הנפגע שקטה? האם הוא אכן אינו מתאמץ לנשום? אם נראה לכם כי דרכי הנשימה אכן נפתחו והנפגע נושם ספונטנית, יש להמשיך ולהחזיק בלסת או בסנטר עד שתתקבל עזרה מתקדמת יותר, או עד שהנפגע יתאושש ו"יחזיק" את מתח השריר הדרוש לנשימה תקינה. נתיב אוויר פלסטי אבל לעתים מתקשה מגיש העזרה לתמוך זמן רב את הלסת או את הסנטר של הנפגע, ואף על פי שהוא מתאמץ מאוד, הנפגע אינו מגיב ודרכי האוויר אינן נפתחות. במקרה כזה יש לנקוט דרך פעולה אחרת, אם ברשותכם נתיב אוויר פלסטי. נתיב אוויר פלסטי הוא כלי עזר המוחדר בקלות אל פיו של הנפגע, שכן הוא מותאם למבנה האנטומי של חלל הפה. חלקו התחתון לוחץ על בסיס הלשון ומפנה את דרכי האוויר. ראשית יש לבחור נתיב אוויר בגודל המתאים לפיו של הנפגע: רצוי שאורכו יהיה בדיוק כאורך המרחק שבין תנוך האוזן לזווית הפה. אם נתיב האוויר הפלסטי ארוך יותר ממרחק זה, החליפו אותו בנתיב אוויר קטן יותר. נתיב האוויר הפלסטי מונע את צניחת הלשון עתה החדירו את נתיב האוויר הפלסטי אל פיו של הנפגע: את הפה יש לפתוח בעזרת לוחץ לשון רפואי או מתוך הרמת הלסת. זכרו, אין לפתוח פה בכוח או בעזרת מכשירים. הפעולה פשוטה למדי, אך יש לתרגלה על בובות תרגול. בסיס הלשון והגרון הם מקומות רגישים ביותר לגירוי (זכרו איך אתם מגיבים כאשר רופא מנסה ללחוץ שם בעזרת לוחץ לשון כדי להתבונן בדלקת שקדים...), ועל כן שימו לב לתגובת הנפגע: אם הוא מנסה להקיא ומשתעל שיעול קולני, הוציאו את נתיב האוויר הפלסטי מיד. זכרו - הקאה בנפגע מחוסר הכרה מסוכנת מאוד. נחזור על סדר הפעולות: בדיקה: האם הנפגע נושם? אבחנה: חסימה בדרכי האוויר העליונות. טיפול: הרמת הסנטר או דחיפת הלסת קדימה ולמעלה (תוך ייצוב הצוואר). בדיקה: האם הנפגע נושם? אבחנה: החסימה עדיין לא נפתחה. טיפול: החדרת נתיב אוויר פלסטי. נשימה במצבי חירום, כשאין בנמצא מכשירי עזר להנשמה, יש להנשים את הנפגע בהנשמה מפה אל פה או בהנשמה מפה אל אף. דרך זו מצילה חיים מיידית, ואולם קשה להתמיד ולהנשים בה זמן ממושך. העיקרון הוא החדרת אוויר ישירות מריאותיו של מגיש העזרה אל ריאותיו של הנפגע. אמנם באוויר שמקבל הנפגע - האוויר שנושף מגיש העזרה - יש רק 17% חמצן (לעומת 21% חמצן שבאוויר שאנו שואפים), ואולם מצב זה עדיף ממצב של חוסר חמצן מוחלט. זכרו, אנו קונים זמן יקר בדקות הראשונות להצלת חיים, אחר כך יפונה הנפגע אל בית החולים או שתגיע עזרה מתקדמת. סדר הפעולות בהנשמה מפה אל פה או מפה אל אף: הניחו את פיכם על פיו של הנפגע. באצבעות הידיים לחצו על נחיריו של הנפגע וסגרו אותם. נשפו באיטיות לתוך פיו של הנפגע והעיפו מבט אל בית החזה: בית החזה חייב להתרומם מעט, זה הסימן הטוב ביותר כי חדר אוויר לריאה. הניחו לאצבעות שסגרו על הנחיריים, הרחיקו את פיכם מפי הנפגע ותנו לאוויר לצאת (הנשיפה היא תהליך פסיבי - הניחו לו לפעול). השתדלו שלא לנשום מהר מדי בעת המנוחה, נשימת יתר עשויה לגרום לכם סחרחורת! זכרו כי קצב ההנשמה צריך להיות כקצב נשימתכם הסדירה, 10 עד 16 נשיפות לדקה. שימו לב: האם נעלם הצבע הכחלחל מפניו של הנפגע? האם החל הנפגע בתנועות נשימה? מסכת כיס להנשמה בטוחה מכשיר העזר הפשוט ביותר להנשמה הוא מסכת הכיס, העשויה גומי או פלסטיק קשיח. המבנה שלה מותאם במיוחד לפיו או לאפו של הנפגע, וכך נחסך ממגיש העזרה המגע האינטימי בפניו של הנפגע. אם מהדקים את המסכה היטב אל פניו של הנפגע, מגיע רוב האוויר שנושפים לתוכה אל ריאותיו של הנפגע. יתר על כן, אם יש בהישג ידכם מקור לאספקת חמצן, תוכלו להעשיר את האוויר שאתם נושפים בחמצן, על ידי חיבור ישיר למסכה. הנשמה מפה למסכה. אם מהדקים את המסכה לפנים, ההנשמה יעילה ואולם הדרך הנוחה והמהירה ביותר להנשים את הנפגע היא הנשמה באמצעות מפוח הנשמה ידני. בעבר היה מפוח ההנשמה הידני מתוצרת חברת Ambu המכשיר הפופולרי ביותר, ולכן יש הקוראים לכל מכשיר שכזה "אמבו", ואולם כאן נקפיד לקרוא למכשיר בשמו - מפוח הנשמה ידני (מה"י). מפוח הנשמה ידני הוא המכשיר היעיל ביותר להנשמת הנפגע שאינו נושם או להנשמת הנפגע הנושם נשימה שטחית וזקוק לתמיכה כדי להעלות את נפח האוויר המוחדר לריאות. לבו של המכשיר הוא בלון בנפח של כ-6 ליטרים ובקצהו שסתום חד-כיווני. הבלון עשוי חומר אלסטי, ולכן לאחר לחיצה הוא חוזר לצורתו המקורית ובתוך כך הוא מתמלא באוויר. השסתום החד-כיווני מכוון את האוויר מהמפוח אל הריאות, לאחר מכן נסגר הפתח המוליך אל המפוח והאוויר הנפלט פסיבית מריאותיו של המונשם יוצא לחלל. מפוח הנשמה ידני אם משתמשים במפוח רגיל בלי תוספת חמצן, יונשם הנפגע בריכוז חמצן של 21%. ואולם חשוב מאוד להעשיר את האוויר ששואף הנפגע בחמצן, ולכן ברוב המפוחים יש התקן המאפשר להעלות את ריכוזו עד 99%. החמצן נשמר במאגר הנמצא בחלק התחתון של המפוח, או מוזרם היישר אל ריאות המונשם. חשוב לציין כי ריכוז גבוה של חמצן מושג רק בזרם של 10-15 ליטרים לדקה לכל הפחות, או לפי הוראות היצרן. הנשמה במפוח יעילה בתנאי שעם כל לחיצה על הבלון מתרומם בית החזה של המונשם היטב. כדי למנוע "בריחת" אוויר מצדי המסכה יש להדקה היטב אל פני הנפגע. לפעמים קשה מאוד להדק את המסכה ובה בעת להנשים, בגלל מבנה פניו של הנפגע (סנטר גדול, צוואר קצר ועבה). במקרה כזה נדרש זוג ידיים נוספות: מטפל אחד יעמוד מאחורי יאשו של הנפגע ויהדק את המסכה היטב אל פניו (אם צריך, יוחדר נתיב אוויר פלסטי כדי להקל על ההנשמה), והמטפל האחר ינשים אותו. נפח האוויר שיש להחדיר במפוח ההנשמה הידני הוא 10 עד 12 מ"ל לקילו, כך שלאדם מבוגר (שמשקלו 70 עד 80 קילו) יידרש נפח של 700 עד 1,050 מ"ל, שיוחדר אל ריאותיו בתוך שתי שניות. שימו לב לקצב הנשמה זה ואל תנשימו הנשמות מהירות מדי, שאינן מרימות את בית החזה כראוי. הנשמה בעזרת מפוח ידני ומסכה מהודקת אם רופא מחדיר לנפגע צינור תוך-קני, אפשר לחבר את מפוח ההנשמה אל קצהו ולהמשיך בהנשמה. רק מטפל אחד מנשים דרך צינור תוך-קני: בשתי אצבעות ידו השמאלית עליו לחבוק את הצינור סמוך לבסיסו, ליד שפתיו של המונשם, וביד האחרת ללחוץ בעדינות על המפוח. כל הזמן הזה עליו להביט על בית החזה של הנפגע. יש להחזיק את הצינור התוך-קני ביד אחת כדי למנוע אותו מלזוז ומלצאת ממקומו, גם אם הוא מקובע כהלכה. כאשר מעבירים את הנפגע לאלונקה או משנים את תנוחתו, אפשר לנתק את המפוח מן הצינור התוך-קני למשך 4-8 שניות, וזאת כדי לוודא שלא יישלף הצינור ממקומו. שאיבת הפרשות שימו לב לאחזקה הנכונה של הצינור התוך קני (צת"ק) חלל הפה והלוע עלול להיות חסום ברוק סמיך וצמיג, בשרידי מזון או בקיא ולעתים בדם. ההפרשות האלה מורחקות בשתי צורות: משכיבים את הנפגע על צדו ומנקים את ההפרשות ביד, כך גם מתנקזות ההפרשות כלפי מטה. דרך זו אינה יעילה במיוחד וייתכן שאף תסכן את הנפגע. זכרו - לא רצוי, ואף מסוכן, להחדיר את אצבעות היד לפיו של הנפגע מחשש שינשוך אותן, ויש להקפיד ללבוש כפפות כדי למנוע סכנת זיהום למטפל. מכשיר לשאיבת הפרשות. הפעלה ביד או ברגל שואבים את ההפרשות במכשירים מיוחדים. המכשיר היעיל הוא זה שעוצמת הלחץ השלילי שהוא מייצר מספיקה לשאוב את ההפרשות בצינור רחב. ישנם עוד כל מיני מכשירי שאיבה חשמליים, אבל הם אינם זמינים תמיד במקרי חירום. המכשירים המופעלים ביד או ברגל ונמצאים בשימוש מד"א וצה"ל יוצרים לחץ שלילי ניכר ועובדים ביעילות. מכשירים אלה עדיפים משום שהם אינם נתונים לחסדי סוללה או לחסדי מקור כוח חשמלי. הצינור המועדף לשאיבה הוא צינור פלסטי קשיח קצר: אפשר לשאוב בו נפח ניכר של נוזל, אין סכנה שהוא יתקפל והסיכוי שהוא ייסתם מהפרשות נמוך. כאשר נפגע אינו נושם, יש לשאוב בפרקי זמן קצרים - עד 15 שניות - ואחר כך להנשימו, או אם יש חמצן בהישג יד - לחמצני היטב. על אף שחובשים רבים נוטים להמשיך ולשאוב עד שהלוע נקי, אין לעשות זאת: יש לשאוב כך שהאוויר יוכל להיכנס ובעת ביצוע הפעולה לא יסבול הנפגע מחוסר חמצן. זכרו, אין להחדיר את הצינור השואב עמוק לתוך לועו של נפגע חסר הכרה. כמו כן אין ליצור לחץ שלילי בעת החדרת קצה צינור השאיבה: בשאיבה מתחילים אך ורק כאשר הצינור נמצא בתוך הלוע. החדרת צינור תוך קני (צת"ק) צינור תוך קני (צת"ק) זוהי פעולה רפואית הנעשית אך ורק על ידי רופא או פארמדיק. הצינור מוחדר דרך הפה. המבצע חייב לזהות את מיתרי הקול ולהחדיר את הצת"ק ביניהם. חשיפת מיתרי הקול נעשית בעזרת מכשיר הלרינגוסקופ, הבנוי מניצב ובו סוללה ולהב שבקצהו נורה בעלת עוצמה. תוך החדרת הלהב אל פי הנפגע חושפים את בסיס הלשון, האפיגלוטיס, ואז מתגלים מיתרי הקול. הצת"ק מוחדר אל בין המיתרים, ובלונית דקה הנמצאת בקצהו מנופחת בעזרת מזרק. דרכי האוויר מאובטחים, ובשל ניפוח הבלונית מוגנות דרכי הנשימה מחדירת תוכן קיבה אליהם. הצת"ק מקובע במקומו על ידי קשירה או הדבקה וכדי למנוע נשיכתו מוחדר לפה לאחר מכן נתיב אוויר פלסטי או אגד. סיכום חסימה בדרכי האויר מסכנת את חיי הנפגע. אבחנה: דרכי האוויר של הנפגע חסומות. טיפול: לפתוח את דרכי האוויר של הנפגע – להרים את סנטרו ולדחוף את לסתו. האם הנפגע נושם? טיפול: לפתוח את דרכי האוויר של הנפגע – להחדיר נתיב אויר פלסטי. האם הנפגע נושם? טיפול: הנשמה באמצעות מסכת כיס או באמצעות מפוח הנשמה ידני. הזעקת עזרה או פינוי לבית החולים. תוכן עניינים