כוויות ונזקי אש
מבוא
העור הוא מעטפת הגוף השומרת עלינו מפני העולם החיצון - למשל מפני חיידקים העלולים לחדור אלינו ולזהם אותנו - וכן מונעת את נוזלי הגוף, את החלבונים ואת המלחים הדרושים לנו מלדלוף החוצה. חום הגוף מווסת בעזרת בלוטות הזיעה שבעור. כל פגיעה במערכת הזאת עלולה לפגוע פגיעה קשה בגוף ואפילו לגרום מוות בתוך שעות או בתוך ימים, אבל כבר בדקות הראשונות לפגיעה נתון הנפגע בסכנה מוחשית של אובדן נוזלים ושל חוסר יכולת לווסת את חום גופו. העור הפגוע עצמו אינו משמש עוד מחסום לנוזלי הגוף הנמצאים מתחתיו, ואפשר להבחין בשלפוחיות מלאות נוזל מיד לאחר החשיפה לאש. עם אובדן הנוזלים מופיע הלם תת-נפחי גם בלא כל אובדן של דם.
|
|
כווייה היא פצע בעור שנגרם מנגיעה באש או בנוזלים חמים וכן מחומרים כימיים הבאים במגע עם העור. גם זרם חשמל יוצר חום אדיר כשהוא עובר בעור, ולכן יכווה אותו כווייה חמורה, ואסור לשכוח כי חשיפה ממושכת לשמש תגרום כווייה ולאו דווקא מן הקלות.
חומרת הכווייה תלויה בכמה גורמים: בשטח הכווייה (ככל שהשטח נרחב יותר, מצבו של הנפגע חמור יותר), בגיל הנפגע (קשישים וילדים חייהם בסכנה גם כאשר שטח הכווייה אינו גדול) ובבריאותו של הנפגע (אדם צעיר ובריא ייטיב להתגבר על כווייה ששטחה נרחב מחולה סוכרת או מחולה במחלת כליות). גם מקום הכווייה בגוף יקבע את חומרתה: הנפגע המחולץ מבניין אפוף עשן - קרוב לוודאי שחוץ משטח העור הכווי נפגעו גם ריאותיו. וזכרו שהאיברים הפנימיים בגוף, לא רק שלהם עצמם יש תפקידים מגוונים, אלא גם למעטה העוטף אותם. שטח פניו עצום, ופגיעה בו חמורה ממש כמו אובדן נוזלים.
|
|
את דרגות הכווייה מחלקים לשלוש: כווייה בדרגה ראשונה נוצרת כאשר שכבת העור החיצונה בלבד (האפידרמיס) נפגעת, למשל לאחר חשיפה של ממש לשמש. כוויות מדרגה שנייה נחלקות לכוויות שטחיות ולכוויות עמוקות. הכווייה השטחית היא פגיעה בשכבה החיצונית של העור ובשכבה הבאה מתחתיה, ואולם בשכבה השנייה עדיין נמצא מרכיבי עור תקינים העשויים להשתקם בתוך שבועיים-שלושה. בכווייה העמוקה שתי שכבות העור נהרסות, הריפוי נמשך זמן רב ובסופו תישאר צלקת. כווייה בדרגה שלישית היא הכווייה החמורה ביותר: כל שכבות העור נשרפות.
נסיבות הפגיעה חשובות כאן ביותר: שימו לב מהיכן חולץ הנפגע, אם שהה בחדר סגור בשעת השריפה, אם חולץ מתוך טנק בוער או מתוך מטוס בוער, או שמא ישב ליד תנור חימום בחדר. לתיאור נסיבות הפגיעה חשיבות עליונה לרופא המטפל.
בפגיעות להבה למשל, בעיקר בחלל סגור, עלול הנפגע למות מיד מחנק. כאשר נושמים אוויר חם בטמפרטורה העולה על 150 מעלות, שריר הלוע - השריר המגן על פתח הכניסה לגרון - מתכווץ (לרינגוספזם), האוויר אינו יכול להיכנס אל דרכי האוויר והנפגע נחנק.
סכנה ממשית אחרת האורבת למי ששהה בתוך חלל סגור בעת השריפה או אחריה היא החשיפה לגזים רעילים - בעיקר לפחמן חד-חמצני ולציאניד. יתר על כן, העשן הסמיך עצמו חודר אל דרכי האוויר והחומרים הרעילים שבו תוקפים את דופן דרכי האוויר העליונות. הרקמה של בועיות הריאה נפגעת, וכך נגרמת הפרעה קשה לאוויר במהלכו לריאה - עד כדי חנק.
לאושרנו, מרבית הכוויות שהחובש נקרא לטפל בהן אינן חמורות. מעט מים רותחים שנשפכו מקומקום על ידו של נער, חריכה בכפות ידיים של מבעירי מדורת צופים. במקרים אלה הטיפול הבטוח והיעיל ביותר יהיה על ידי מי-ברז קרים וזורמים. המים מנקים את האזור הכווי ומקררים אותו. יש להזהיר מפני שימוש ב"תרופות" סבתא החל ממשקע הקפה וכלה בממרחי שוקולד ומרגרינה - כל אלה מזיקים! ראו הוזהרתם!
הטיפול הראשוני הנכון, מיד לאחר הפגיעה וגם בשעות הבאות, יכול לשפר את סיכויי הנפגע לשרוד ואף לצמצם את חומרת הפגיעה, והוא-הוא שיקבע את הצלחת הטיפול הרפואי שיקבל הנפגע מידי רופאי יחידת הכוויות.
הטיפול בנפגע כוויות
-
הרחיקו את הנפגע ממקום שנשקפת בו סכנה לחייו. ככל שיקטן משך החשיפה לגזים הרעילים, תהיה ההרעלה חריפה פחות. כבו את האש, עטפו את הנפגע בשמיכה או גלגלו אותו על הקרקע ומיד הסירו ממנו את כל בגדיו. שימו לב, חלצו את הנפגע בלי לסכן את המצילים שלא לצורך.
-
לאחר החילוץ בחנו את הדבר החשוב מכול: האם דרכי האוויר העליונות של הנפגע פתוחות? בגלל האש והעשן רירית דרכי האוויר תופחת, ובתוך זמן קצר עלולות דרכי האוויר להיחסם. סימנים המעידים כי צפויה בעיית נשימה קשה הם שרידים של פיח ושל אפר על הלשון וחריכה של שערות הנחיריים ושל הפנים. נפגע שניכרים בו הסימנים האלה יש לראות בו מועמד לפתח בעיות בדרכי האוויר - ולפנותו בהקדם. אפשר שרופא ישקול להחדיר לנפגע צינור תוך-קני כבר בשלב זה. הנשימה יכולה להיפגע גם בגלל בעיה מכנית: העור מתקשה והנפגע נתון במעין שריון הדוק ביותר, המפריע לצלעותיו להתרומם ולבית החזה שלו להתמלא באוויר. במקרה שכזה יחתוך הרופא (ורק הרופא) כמה חתכים בגלד (אסקרוטומיה) באמצעות אזמל מנתחים (סקלפל) עד שתוקל מצוקת הנשימה. פעולה זו תתבצע בבית החולים, אלא אם כן אין אמצעי פינוי. כל נפגע המחולץ מתוך אש או מתוך עשן - יש להעשיר את האוויר שהוא שואף בחמצן בריכוז מקסימלי (כלומר דרך מסכה עם שקית העשרה המספקת 100% חמצן), או להנשימו בריכוז חמצן זה. הגזים הרעילים נקשרים הן בדרכי האוויר והן בכדוריות הדם ומונעים את הולכת החמצן, ולפיכך תוספת חמצן "מגרשת" את הגז הרעיל ומונעת נזקים נוספים.
-
לאחר אבטחת דרכי האוויר והנשמה במידת הצורך אפשר לצמצם את הנזקים ולשטוף את החומרים הרעילים במי ברז קרים. אין לשטוף נפגע שנכווה בשטח העולה על 25% משטח הגוף, שכן כך עלול החום לרדת במידה ניכרת, עד מצב של תת-חום הגוף (היפותרמיה).
-
ככל שהכווייה גדולה יותר, כן גדלה הסכנה שהנפגע יפתח הלם תת-נפחי. על כן יש למהר ולערות לנפגע נוזלים. בכל כווייה בשטח העולה על 15% במבוגר (ו-10% משטח גופו של ילד). יש להתחיל בעירוי נוזלים של תמיסת הרטמן מהר ככל האפשר. אם הנפגע אינו נתון בהלם, אפשר לתת לו מורפין כדי להקל את כאביו. אוויר רב מצטבר בקיבתו של הנפגע, בשל ההלם וכן בהשפעת התרופות להקלת הכאב, לכן יש גם להחדיר לקיבתו זונדה.
כיצד מחשבים את שטח הגוף הכווי?
|
|
שיטת התשיעיות, המחלקת את גוף האדם לאזורים בני 9% או 18%, נוחה מאוד לחישוב מהיר של השטח הכווי.
קביעת היקף הכוויה:
ראש + צוואר 9%
גפה עליונה 9%
חזה + בטן 18%
גב 18%
גפה תחתונה 18%
אזור אברי המין 1%
|
|
כיצד מחשבים את כמות הנוזלים שיש לערות?
ישנן נוסחאות רבות לחישוב כמות הנוזלים הנדרשת. הדרך הטובה ביותר היא מדידת תפוקת השתן של הנפגע: התפוקה המינימלית שלו צריכה להגיע ל-0.5 מ"ל לכל ק"ג משקל גוף לשעה.
האם פצוע שמשקלו 82 ק"ג ונתן 30 מ"ל שתן בשעה השנייה לכווייה קיבל מספיק נוזלים? ודאי שלא - המינימום הוא 41 מ"ל לשעה.
נוסחת פרקלנד היא נוסחה לחישוב כמות הנוזלים שיש לתת ב-24 השעות הראשונות לאחר הכווייה: כופלים את משקל הפצוע המשוער (בק"ג) באחוז שטח הגוף הכווי. המספר המתקבל מוכפל בארבע. את התוצאה מחלקים בשתיים, וזו הכמות שיש לתת בשמונה השעות הראשונות לאחר הכווייה.
הרעלת פחמן חד-חמצני
אחד המרכיבים המסוכנים של העשן - בייחוד בשריפות בחלל סגור, שהבעירה בהן מתקיימת בתנאים של מחסור בחמצן - הוא הפחמן החד-חמצני (CO). זהו גז חסר צבע וריח הנקשר היטב אל ההמוגלובין. מולקולות של המוגלובין אמורות לשאת את החמצן בדם, אך הפחמן החד-חמצני אינו מניח להן להיקשר אל החמצן. כדי לגבור על הפחמן החד-חמצני יש לספק לנפגע חמצן מהר ככל האפשר - כאמור, 100% חמצן במסכה המיועדת לכך. אם אין ברשותכם חמצן, יש להביא את הנפגע במהירות למקום שיש בו חמצן: אל אמבולנס של מד"א, אל מרפאה, אל יחידות הכיבוי וההצלה או אל בית חולים.
ככל שרמת הגז הרעיל בדם גבוהה יותר, המצב חמור יותר - ריכוז של כ-10% גז רעיל בדם יגרום בחילה קשה וכאב ראש, ובריכוז העולה על 50% בדם יאבד הנפגע את ההכרה. ריכוז נמוך של 4%-5% נמצא דרך קבע בדמם של מעשנים.
כל מי שמחולץ מחדר שהיתה בו שריפה, רואים בו נפגע משאיפת עשן. גם אם יצא המחולץ בלא פגע והוא טוען ש"הכול בסדר", יש לטפל בו בחמצן ולא לוותר. החמצן במקרה זה הוא גם עזרה וגם טיפול בהרעלה עצמה.
בבית החולים יאבחנו את מצבו של הנפגע לפי דגימת דם לקביעת ריכוז הגז בדם, ואם יופיעו סימני פגיעה עצבית וריכוז הגז הרעיל בדם יהא גבוה הנפגע יועבר לטיפול בתא הלחץ המיוחד הנמצא בחיפה (כמובן, לאחר הודעה ותיאום). הנפגע יוכנס לתא, ובתוכו ייחשף ללחץ של כמה וכמה אטמוספירות. הגז הרעיל יסולק, וההשפעות השליליות שלו על מרכיבי דם אחרים יתבטלו.
כוויות זרחן
זרחן לבן הוא חומר דליק הנמצא בתוך פגזים ובתוך רימונים, ובמגע עם אור (כן, אור באל"ף) הוא מתלקח מאליו. מגע של זרחן לבן בעור האדם גורם כווייה קשה מתוך שהוא בוער, אבל גם רסיסים זעירים שלו החודרים לגוף רעילים ביותר, היות שהם פוגעים בכדוריות הדם האדומות, בכליות, בכבד, בלב ובמוח.
את הבעירה מפסיקים בדרך היעילה ביותר בשטיפה במים ובחבישה בפד רטוב במים או בתמיסת סליין. את הרסיסים הגדולים אפשר לסלק מכנית בעזרת מלקט (פינצטה). הפעולה צריכה להיעשות בזהירות רבה, לבל ייפגע המטפל עצמו. אם לא מצליחים לסלק רסיסים, יש לפנות את הנפגע במהירות. לפני ההעברה יש לחבוש את הנפגע בחבישה אטומה ורטובה ולזלוף עליה תמיסת הרטמן.