חזרה לעמוד הבית

"מה רבו מעשיך..."

רציתי לשתף את כל באי האתר בחוויה מרגשת שעברתי בבוגוטה קולומביה, ראשית דבר אני חייב לציין שבקולומביה בכלל ובבוגוטה בפרט מאוד יפה, האנשים חמים ומסבירי פנים ובכל שהותי שם (חודש שלם) לא נתקלתי בשום מקרה של אלימות פיזית או מילולית. בוגוטה הנה עיר בבניה, בכל מקום צצים להם בניינים שנבנים מלבנים אדומות ומשווים לעיר חזות מעניינת.  לא הכול כאן ורוד, קבצנים ופושטי יד רובם ילדים נמצאים בכל מקום, הילדים מבצעים להטוטים מלהטוטים שונים ברמזורים, מנקים חלונות של רכבים ועוד ככל שיעלה על דמיונם רק להשיג את הפרוטה, אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה ילדים במצב כל כך קשה. מסתבר שהנם פליטים שגורשו עם משפחותיהם מאזורי המחייה שלהם ע"י לוחמי הגרילה.


בין עבודה לעבודה, בעיקר בימי ראשון, הייתי יוצא לטייל בכפרים שמקיפים את בוגוטה. יום ראשון אחד הצטרפתי לקבוצת מטיילים מטיבי לכת מבוגוטה, היעד היה שבילי האינדיאנים שמוליכים מכפר פאקאטאטיבה לכפר אחר שנקרא לה מסה. כשירדנו מהאוטובוס לארוחת בוקר, ראיתי זוג, האישה בשנות השלושים לחייה והגבר בשנות הארבעים, מה שמשך את עייני ותשומת ליבי זה החולצה של האישה, היה כתוב עליה בעברית "שלום". ניגשתי כי אני חוצפן ושאלתי אותה על החולצה, היא אמרה לי שהם אוהבים מאוד את ישראל ובגלל זה החולצה, הסתקרנתי עוד יותר ושאלתי אותה מה היא יודעת על ישראל, מכאן החלה חוויה מדהימה, מתברר שישנו פלג של הנצרות שמאמינים בתורת היהודים ובנוסף הם מאמינים ביהושוע המשיח, קהילה זו שגדלה מיום ליום, אוהבים את מדינת ישראל ואת היהודים כאחיהם. רובם נוצרים, שהגיעו להכרה כדבריהם שישו או כפי שהם קוראים לו יהושוע, היה יהודי, וחי חיים של יהודי, לכן הם מנהלים את אותו אורך חיים שלו, והולכים בדרכו.



 אם לחזור לזוג, פטריסיה-גיל ודניאל, הם הזמינו אותי לערב שבת בביתם וכמו שאמרתי אני חוצפן ויותר מזה סקרן אז כמובן שהסכמתי, קבענו שהם יאספו אותי מהמלון ביום שישי בשעה שבע בערב, ביום המיועד היו פקקים נוראיים ודניאל אחר קצת, בעודי מחכה בפתח המלון, ניגש אלי אדם שאיני מכיר ושואל לשלומי בעברית עילגת, הוא אמר לי שדניאל מחכה לי בשער השני של המלון, שמו ראול, וברכב המתינו דניאל וויויאנה שהיא חברתו של ראול. ויויאנה מדברת אנגלית שוטפת ואפילו מעט עברית, (אביה עובד של האום וממוקם בישראל, היא ואחיה בילו את ילדותם בנהריה). נסענו לבית של פטריסיה ודניאל, בדרך התברר לי שראול הוא ה"רב" של הקהילה, הם התעניינו מאוד במעשי בבוגוטה, ואני מצידי התעניינתי בהתעניינות שלהם. כשהגענו ונכנסתי לביתם הרגשתי מיד כאילו אני בבית, מזוזה על משקוף הדלת ופריטי יודאיקה מקשטים את הבית, קשקשנו קצת חבשנו כיפות וישבנו לשולחן, דניאל ברך בעברית, על היין, על הלחם, לאחר מכן פנה לברך בספרדית, ויויאנה תרגמה לי כל הזמן והסבירה לי את כל פרטי הטקס. קודם כל היין אחר כך הלחם, אחר מברכים את ישראל, שיהיה שלום ונחת, אחר כך מברכים את קולומביה, אחרי זה מברכים את המשפחה, כל אחד מבני הבית זוכה לברכה וחיבוק חם מאב הבית. וכך ברכה אחר ברכה אני חייב לציין שזה היה מרגש ביותר. ישבנו לאכול והם סיפרו לי על האמונה שלהם, הם הזמינו אותי ליום המחרת להבדלה, ולפסח כרגיל הסכמתי.



למחרת אספו אותי מהמלון בשעה ארבע, נסענו לחלק אחר של בוגוטה שם יש לקהילה מבנה שבו הם מנהלים את חיי הקהילה שלהם, ההכנות היו בעיצומן, נגני הקהילה כיוונו את כלי הנגינה, כסאות פלסטיק נפרסו באולם, וחלק מהחברי לבשו תלבושות כחול לבן. רוב הגברים היו בכיפות וציציות, ארון למכירת יודאיקה עמד בפתח וכרזות שמבשרות את בוא חג הפסח היו תלויות על הקירות, קול שופר קרא לכולם להיכנס ולתפוס את מקומם, החזן תפס את מקומו והחל בתפילה בעברית, רעד עז עבר בי, אני לא זוכר שהרגשתי ככה אי פעם בחיים שלי, התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם, אולי זה הריחוק מהבית אולי זה הרגשת הזרות בין כל דוברי הספרדית, לא יודע מה זה היה אבל התרגשתי מאד.




לאחר תפילה קצרה שכללה קריאת שמע ישראל כמיטב המסורת, פונו הכיסאות מן האולם והלהקה החלה לנגן מוזיקה חסידית, לאולם נכנסו חבורת לובשי הכחול לבן ופצחו בריקודים, בתום חלק הריקודים סודרו שוב הכסאות ראול נשא את הדרשה השבועית שלו, הוא סיפר על ההכרות שלי עם פטריסיה ודניאל ואיך אלוהים הנחה אותי אל הקהילה שלהם, הוא ביקש מהמשפחות להתאחד וללבן את חילוקי הדעות מהשבוע שחלף, המשפחות התקבצו ולא מעט דמעות ירדו שם, אב השלים עם ילדיו, ובעל ביקש סליחה מאישתו.



לאחר מכן נתבקשתי ע"י ראול הרב לברך את ברכת ההבדלה, כוסות יין חולקו בין באי הטקס, בקול חנוק ומתוך סידור שרתי את ההבדלה כפי שאני יודע מהבית, "כוס ישועות אשא.. בורא פרי הגפן.. מאורי האש... מיני בשמים" והקהל חוזר אחרי באמן לאחר כל ברכה.



 לאחר טקס ההבדלה עלתה יהודיה בת לניצולי שואה והרצתה לנו על השואה, ההרצאה הייתה מעניינת מאד, להפתעתי בסיומה נתבקשתי לשאת דברים, הודיתי לקהילה על הכנסת האורחים הנפלאה והוספתי בהמשך לדברי קודמתי ובעיקר עקב שאלה שנשאלה מהקהל, שבארץ ישראל יושב עם גאה וחזק שכיום יכול לכל אויביו, ואיש מיושבי מדינת ישראל לעולם לא ייתן שאף יהודי באשר הוא יהודי לא יסבול יותר בשל היותו יהודי. בסוף דברי הזמנתי את כל הקהל לבוא לארץ, אמן כמו ששמעתי שומעים רק בכותל המערבי בזמן ברכת הכוהנים. זהו עד כאן, דעו לכם ישראלים יקרים שאנחנו לא לבד בעולם, ישנם אנשים טובים שאוהבים אותנו, תומכים בנו ומאמינים בדרכנו. עבורי הייתה זו חוויה עצומה ואני מקווה שהצלחתי להעביר לכם במקצת את עוצמתה.

מידד וקנין  אפריל 4002 קולומביה